סבא שלי - חלק א "בגולה"

שם: יונה עתאי

הסיפור שלי או יותר נכון של סבא שלי מתחיל בשנת 1941 בה נולד סבא יונה זה היה בעירק בעיר הנפט הגדולה שבה יש בארות נפט מהגדולים בעולם.שם העור היא קירקוק (kirkuk) והיא נמצאת בצפון מדינת עירק .
למשפחתו של סבא היה בית גדול וחווה גדולה ובה גרה כל המשפחה כולל דודים, ודודות,של סבא.
בחווה הייתה באר גדולה ומסביב בוסתן מלא עצי פרי וגינת תבלינים גדולה, לאבא של סבא שלי ששמו היה דוד הייתה חנות גדולה לממכר תבלים שבה עבד ופרנס את המשפחה
דויד שנולד בעירק ב1919 היה נשוי לרגינה שנולדה בשנת 1924 היא נפתרה בגיל 27 לאחר עליתם לארץ ישראל.
לסבא שני אחים שתי אחיות ,סבא היה הבכור מבניהם
האחיות שושנה ואילנה ז"ל והאחים יצחק ויעקוב
סבא למד בבית ספר אליאנס שהוא בית יהודי עד גיל 8.5
הלימודים בבית הספר היו קשים מאוד עיקר הלימודים היו לימודי תורה .
תנאי הלימוד היו לא קלים בעיקר בגלל היחס של השלטונות ליהודים.
ליהודים היה קשה מאוד גם מחוץ לבית הספר היחס המשפיל והמתנכל לא היה רק מצד השלטונות אלה גם מכול האוכלוסייה שהייתה מתנכלת ליהודים,
סבא מספר כשהיה הולך לבקר את סבו היו אנשים ברחוב שהיו זורקים עליהם אבנים ומקללים אותם בקללות גזעניות.
החיים היו מאוד קשים מהבחינה הזו ולכן עם ההזדמנות הראשונה שהייתה להם לעלות לארץ הם עשו זאת מבלי לחשוב פעמיים,למזלם הרודן ששלט אז בעירק הסכים שהיהודים יעזבו את המדינה אבל בתנאי אחד שהם לא ייקחו איתם כלום לא כסף ולא רכוש שום דבר.
העלייה לארץ נעשתה בחשאי רק המבוגרים ידעו זה כדי שלא יהיו תקלות או בעיות ולסבא הודיעו רק יום לפני שעזבו את עירק .
את העלייה ארגנו מארץ ישראל ,בין המארגנים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן פורת לעליה זו קראו מבצע "עזרה ונחמיה"
"מבצע עזרא ונחמיה הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק מעליות חיסול גלויות של שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.
המבצע החל כתוצאה מהחלטה של ממשלת עיראק, שנבעה מהקמתה של מדינת ישראל, לפיה, זכאים יהודי המדינה לעזוב אותה תוך כדי שלילת אזרחותם העיראקית והשארת כל רכושם בעיראק.
המבצע החל בשנת 1950, בעזרתו של ארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין..
ככול שגדל מספר הדורשים לצאת מעיראק עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדד-לוד.
רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950-1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ.
בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים."

זו הייתה בריחה אומר סבא עזבנו את הכול כול הרכוש את כול מה שהיה לנו לא לקחנו כלום ,
הייתי אז רק בן 8 לקחו אותנו לשדה התעופה העלו אותנו למטוס וטסנו טיסה ישירה לישראל.

סבא שלי – חלק ב "ארץ ישראל"

כשהגענו לארץ התקבלנו במחנות עולים ומשם פיזרו אותנו לערים שונות
את סבא העבירו לאשקלון למעברת אוהלים שם הם גרו כשנה ללא תנאים בסייסים,היה ברז מים אחד לכול המעברה הינו עומדים בתור כדי למלא מים בכלים שונים כדי להשתמש בהם לשתות וגם לרחוץ את עצמנו כך גם השירותיים היה אחד לכול המעברה.
החים באוהל לא היו קלים בקיץ היה חם מאוד ולא היה לאן לברוח מהחום,
צריך לזכור שבאותה תקופה בשנת 1951 היה חורף קשה ושלג ירד וסבא עם כול אחיו ואחיותיו התגוררו באוהל בד היה קר מאוד וזה היה קשה מאוד.
במהלך השהיה במעברה בחורף הראשון שלו בארץ נפטרה אימו, באחד הימים אמא לא הרגישה טוב ולקחו אותה לבית חולים ומאז הוא לא ראה אותה יותר. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהיא נפטרה,סבא היה בגיל 9 כשאימו נפטרה
לאחר שנה במעברה חילקו את ילדי המשפחה למוסדות שונים ואביו נישאר לגור במעברה.
סבא עם אחותו הגדולה הועברו לירושלים לפנימייה דתית במסגרת עלית הנוער.
בפנימייה התחברו לילדי עולים אחרים ותושבים מקומיים,התנאים בפנימייה היו נוחים יותר,הפנימייה הייתה ביתם החדש עד סיום בית הספר היסודי .
במשך כול הזמן הזה סבא לא ידע מה עלה בגורלם של אביו ושאר אחיו,
רק לאחר סיום בית הספר היסודי איחדו בינו לבין אביו כשהחזירו אותו למעברה באשקלון .
בשלב זה הם גרו בצריף שהיה בנוי מחדר אחד שבוא גרה כול המשפחה ושימש אותם לכול מטרה ישיבה במשך שעות היום אוכל ולינה.
לאחר תקופה קצרה כשהיה כבר בן 15 סבא הועבר לקיבוץ עין הנציב הנמצא בעמק בית שאן,בקיבוץ התנאים היו טובים הרבה יותר .
במשך השלוש שנים הקרובות עבד בחקלאות והיה כחבר קיבוץ לכול דבר .
מה שחיבר אותו יותר ויותר לארץ גם בעבודת האדמה וגם בתרבות בארץ שכללה חברות בלהקת המחול ,סבא חיי בקיבוץ עד גיוסו לצבא.

הוא התגייס לחטיבת הנח"ל שם החל את המסלול של החטיבה, טירונות שנת שרות בקיבוצים או האחזות נח"ל וחזרה לצבא להמשך השרות.
עם סיום הטירונות כשכולם חזרו לקיבוץ לשנה של עבודה נוספת כדי לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל
סבא המשיך במסלול הצבאי והלך לקורס מכי"ם שם למד איך לפקד על חיילים,
לאחר שסיים קורס מכי"ם חזר סבא להדריך בבסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל והכשיר לוחמים חדשים לצבא במשך רוב שרותו הצבאי.

לאחר השחרור מצה"ל בשנת 1962 חזר לאשקלון לגור עם אביו,
בשלב זה עברו לגור בשיכון של עולים, דירות השיכון היו קטנות אבל תנאי המחיה השתפרו אי אפשר להשוותם לחיים בפחון .
עם שחרורו סבא החל לעבוד בעבודות מזדמנות למחייתו ולתמוך באביו
עד שמצא עבודה קבוע במפעל "לבידי אשקלון "שם הפעיל מכונות יצור .

סבא שלי – חלק ג "השרות במשטרה"

באחד הימים חבר שגם הוא גר באשקלון והיה בן גילו של סבא הציעה לו להצטרף אליו ולהתגייס למשטרה,סבא לא הסס לאחר מספר ימים הם נסעו לבאר שבע ללשכת הגיוס של המשטרה שם הם עברו מיונים ומבחנים ולבסוף התקבלו ונשלחו לקורס שוטרים.

הם סיימו את הקורס בהצלחה לאחר הקורס הוצבו שניהם ביחידת הסיור במשטרת רמת גן שם עבדו ביחד במשך שנים רבות, העבודה במשטרה הייתה מעניינת וסבא אהב אותה מאוד.
במהלך עבודתו במשטרה הוא הכיר את אסתר שגרה עם משפחתה ברמת גן ולאחר תקופה שבה היו חברים הם יתחתנו וכעבור שנה בשנת 1970 נולד אבי רונן .
סבא המשיך גם לאחר שנולד לו בן לעבוד במשטרה העבודה הפכה להיות יותר ויותר קשה ובמשמרות כולל עבודה בלילות ובשבתות .
בשנת 1975 החלו פיגועים חבלניים במדינת ישראל המחבלים התחילו יותר ויותר לפגוע באזרחי המדינה ע"י הטמנת מטעני חבלה בתוך הערים .
משטרת ישראל חיפשה מתנדבים ליחידת החבלה חדשה שאותה הקימו .
סבא שהיה לו רקע צבאי בתחום החבלה הצבאית ואומץ רב להתמודד עם מטעני החבלה התנדב ליחידת החבלה שהוקמה במשטרה.

הוא עבר קורס חבלה משטרתי והיה ממקימי מערך החבלה מכיוון שבאותם ימים לא היה מספיק ידע וכול הזמן נוספו איומים חדשים בתחום החבלה סבא והיחידה שלו כול הזמן פיתחו שיטות חדשות כלים וציוד חדש להתמודד עם הטרור .
בהמשך השרות במשטרה מונה סבא לאחראי על יחידת החבלה של מרחב דן החולש על כמה ערים גדולות בארץ כגון רמת גן, בני ברק, גבעתיים ,הרצלייה .
בתפקיד זה פיקד סבא על יחידת החבלה וקלט מתנדבים חדשים תוך כדי שהם ממשיכים לפתח שיטות חדשות ורכישת ציוד מתקדם יותר כמו רובוטים שאותם בחן סבא ושיפר בהתאם לדרישות היחידה .

במהלך השרות ביחידה טיפל סבא לא רק במטעני חבלה אלה גם בטרוריסטים שחדרו לשטח המדינה, אחד המקרים היה בשנת 1978 בשבת מחבלים נחתו בחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.
סבא היה בין השוטרים שרדפו אחרי האוטובוס אבל כול הניסיונות לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות בפאתי תל אביב ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה.
סבא לא ניפגע בפעולה הזו אבל הג'יפ שבו נהג סבא חטף כמה כדורים בחלקו הקדמי.
הפיגוע הזה ניקרה לאחר מכן "אוטובוס הדמים"

היו לסבא חברים שנפגעו וגם נהרגו במהלך השרות שלהם במשטרה .
סבא בעצמו ניפצע במהלך השרות ביחידת החבלה בזמן שחומר נפץ התפוצץ לו ביד וגרם לקטיעה של אצבע ופגיעה ביד,סבא פונה לבית חולים תל השומר ושם הוכנס לניתוח שבוא טיפלו ביד והצליחו לחבר את האצבע .
סבא המשיך לשרת ביחידה עד שנת 1988 .

במהלך השרות ביחידה בשנת 1982 השתתף סבא במלחמת לבנון הראשונה במהלך המלחמה היה סבא בלבנון ופירק מטעני נפץ אשר הניחו המחבלים ופינה בונקרים של תחמושת אשר נלקחו שלל למדינת ישראל.

בשנת 1988 עזב סבא את יחידת החבלה ופנה לתחום הצילום שהיה חביב עליו ,סבא פתח חנות לצילום והפקת אירועים בא הוא עובד עד היום .

אבא שלו דויד נפתר בשנת 1989 וניקבר באשקלון שבא חיי מרגע שלעלה לארץ.

אבא שלי רונן התחתן עם אימי פיונה שעלתה לארץ מגרמניה ולסבא שלי שלושה נכדים אני הגדול טימי שירה אחותי ורוי אחי הקטן.
בשנת 1996 עבר סבא התקף לב והחלים לאחר טיפול מסור בבית החולים ושל המשפחה.
בשנה האחרונה החמיר מצבו של סבא והוא נאלץ לעבור ניתוח מעקפים בלב שממנו הוא מחלים בימים אילו.