הסיפור שלי מתחיל בשנת 1941 בה נולד סבא יונה בעירק למשפחתו של סבא היה בית גדול ובה גרה כל המשפחה. אך בשנת- 1951 נאלצה המשפחה לעזוב את עירק ,המלך ששלט בעירק הרשה ליהודים לעלות בתנאי אחד ישאירו את כול רכושם בעירק ,וכך קרה שסבא שלי ומשפחתו עלו ארצה ללא כסף וללא כול רכוש ומיד הועברו למעברת אשקלון לגור באוהלים.תנאי הקליטה שלנו היו קשים.לא היו מים זורמים,לאחר מכן עברו לצריפים מפח והחם היה בלתי נסבל. כמובן לא הייתה להורים שלי עבודה והם ממש לא רצו להישאר בארץ. אמא שלי שקראו לה רגינה, כך ממשיך סבא ומספר, נפטרה בחורף הראשון לאחר שעלו לארץ. זה היה חורף קשה מאוד. נשארנו ארבעה יתומים קטנים. כשהקטן בן שלושה חודשים סבא עבר לגור בקיבוץ עין הנציב ושם הוא גדל .אחר כך הלך לצבא ומשם יתגייס למשטרה סבא יונה היה ממקימי מערך החבלה של משטרת ישראל ושימש שנים רבות כחבלן משטרה לאחר שהתחתן עם סבתא אתי נולד להם אבא שלי רונן שהוא בנם הבכור והיחיד. אבא שלי התחתן עם אמא שלי שעלתה מגרמניה ואני בנם הבכור ולי אחות ואח קטנים. סבא יקר לי מאוד וכשהוא סיפר את כול הסיפור מאוד נעצבתי ואני מאחל לא בריאות ואריכות ימים .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה